ידוע כי המשברים הנפשיים והטיפול בהם היו ועודם עטופים בסטיגמה משמעותית אשר מקשה עד מאוד על עצם הפנייה לעזרה ועל האמון בטיפול. זאת למרות ההתפתחות האדירה שנעשתה בהבנת ההפרעות הנפשיות וגילוי הפתרונות התרופתיים. בעיניי, מוקד עיקרי בכל טיפול הוא בניית האמון במטפל ובטיפול. זהו תהליך חיוני שמתהווה במהלך הטיפול ומהווה בסופו של דבר את אבן היסוד להצלחתו. נכון לעת הזאת, קיים מגוון רחב מאוד של תרופות ושל גישות פסיכותרפויטיות (שיחות טיפוליות). מגוון זה מצליח למזער ופעמים רבות להעלים את חוסר האונים וחוסר השליטה במצב – תחושות המתלוות תדיר למשברים הנפשיים.
אמנם מטבע הדברים הטיפול הוא פרטני, אך גישתי הטיפולית היא מערכתית. משמעות הדבר היא שמשבר נפשי משפיע עמוקות לא רק על האדם הסובל ממנו אלא גם על בני משפחתו או האנשים הקרובים אליו; לכן בכל פעם שקיימת נכונות מצד הפונה לטיפול, ההתערבות הטיפולית תכלול גם מפגשים משותפים עימם.
כל משבר נפשי מוביל לקשיים באחד ממישורי התפקוד (מקצועי, משפחתי, חברתי) או בכולם יחד. לטעמי, מטרה חשובה בטיפול, משנית להקלת הסבל, היא חזרה לתפקוד ברמה זהה לזו שהייתה טרם המשבר או קרובה אליה, או במקרים אחרים בניית תוכנית שיקומית מותאמת לכוחות הנפשיים הנוכחיים שלהאדם.